שבץ מוחי, מי אתה?

לאחרונה התפרסם מחקר שמראה ששבץ מוחי עלה מאוד בקרב האוכלוסיה הישראלית, ואף בקרב צעירים רבים, כאן בחדשות משו הבאנו הסבר למהו שבץ מוחי ומהם הגורמים, הסיפטומים, ודרכי טיפול לשבץ מוחי.

הראשון הינו דימום תוך-גולגולתי (באנגלית: Intracranial hemorrhage) הוא דימום פנימי בתוך הגולגולת. דימום תוך-גולגולתי מתרחש כאשר כלי דם בראש נבקע או דולף. מצב זה יכול להיגרם כתוצאה מטראומה גופנית, כפי שקורה בפציעת ראש, או בשל נוירוטראומה כתוצאה למשל ממפרצת שנבקעה (כלי דם שהתנפח והתבקע). הדימום עשוי לגרום לשבץ הנקרא שבץ דימומי (המורגי).

דימום תוך-גולגולתי הוא מצב חירום רפואי חמור ביותר, מכיוון שהדם המתפשט בגולגולת עלול לגרום לעליית הלחץ התוך-גולגולתי, שעלול למחוץ את רקמת המוח העדינה או להגביל את זרימת הדם אליה. הסיכון גדל ככל שהדימום התוך-גולגולתי מאסיבי יותר. סריקת הראש באמצעות מכשיר טומוגרפיה ממוחשבת (CT) מאפשרת אבחנה מדויקת של היקפו ומיקומו של הדימום.

שבץ בכלל ודימום תוך-גולגולתי בפרט הם מגורמי המוות העיקריים בעולם המערבי.

דימום תוך-גולגולתי מתחלק לשני סוגים:

דימום תוך-מוחי (פנים-אקסיאלי): דימום המתרחש ברקמת המוח או בחדרי המוח.
דימום חוץ-מוחי (חוץ-אקסיאלי): דימום המתרחש בתוך הגולגולת אך מחוץ למוח. סוג זה מתחלק לשלושה תת-סוגים:
א. דימום תת-עכבישי: דימום בין הקרום העדין (Pia matter, שכבת המגן העמוקה של המוח) לקרום העכבישי (קרום המגן האמצעי של המוח).
ב. דימום תת-דוראלי: דימום בין הקרום העכבישי לקרום הקשה (קרום המגן החיצוני של המוח הנקרא גם דוּרָה).
ג. דימום אפידורלי: דימום בין הקרום הקשה לגולגולת.

גורמי סיכון:

קיימים שני סוגים של שבץ: שבץ איסכמי ושבץ דימומי (דימום תוך-גולגולתי, המורגי). בדומה לשבץ איסכמי, הנובע מהפרעה באספקת הדם למוח, גורמי הסיכון לשבץ דימומי כוללים: דלקת של הלב, לחץ דם גבוה ודלקת עורקים. טרשת העורקים, שהיא גורם הסיכון הראשי לשבץ איסכמי, גורמת גם למחלות לב ולפקיעת עורקים, כך שהצטברות של שומן בעורקים מהווה אף היא גורם סיכון מרכזי לשבץ דימומי. קיימים גורמים המגבירים את הסיכון לשבץ דימומי (אך לא לשבץ איסכמי), ובהם רמות גבוהות של נוגדי קרישה (בעת טיפול באמצעות נוגדי קרישה), הפרעות דימומיות כגון המופיליה ודימומים תת-עוריים, וכן שימוש בקוקאין.

דימומים תוך-מוחיים עלולים להיגרם על ידי בקיעת מפרצות או פגם בצורתם של הוורידים או העורקים, אולם לרוב הם נגרמים על ידי יתר לחץ דם, שעלול לגרום להתבקעות כלי דם עדינים במוח. מפרצת, שהיא היחלשות והתנפחות של דופן העורקים, גורמת ל-90%-75% מהדימומים התת-עכבישיים. מפרצות יכולות לגרום ללחץ על רקמת המוח, אולם בעיה חמורה נוצרת כאשר הדופן הפגועה נבקעת. האזור במוח ליד מעגל ויליס הוא אזור מועד להיווצרות מפרצות: נטייתן של הסתעפויות קטנות של עורק המוח המרכזי להתבקע הקנתה להן את הכינוי “עורקי שבץ”.

כלי דם פגומים בצורתם הם גורם נוסף לשבץ דימומי. דפורמציה עורקית-ורידית (Arteriovenous malformation) (צורה פגומה של עורקים-ורידים, AVM) היא הפרעה מולדת. בהפרעה זו מבנם של כלי הדם פגום ודופן הנימים דקה ועלולה להתבקע. פגמים אלו בכלי הדם עלולים לגרום לדימומים תת-עכבישיים, אולם לרוב הם חסרי השפעה, נסתרים ובלתי מורגשים, עד שהם נבקעים וגורמים לדימום. במקרים מסוימים, הם עלולים לגרום ל”דליפות אזהרה” מבלי להתבקע ממש, ובכך לגרום לתסמינים, כגון הפרעה זמנית בדפוסי הפעילות העצבית החשמלית של המוח, מיגרנה או שיתוק של אחד מצידי הגוף. במחלת מויה-מויה, רשת שבנויה מכלי דם קטנים מחליפה כלי דם רגילים באזור בסיס המוח, כיוון שהמחלה גורמת להצרה או לחסימה של עורקים גדולים המקיפים את המוח. כלי דם אלו הם עדינים ביותר ונוטים להתבקע יותר מאשר כלי דם רגילים, ובכך לגרום לדימום מוחי.

טיפולים בשבץ איסכמי המכוונים לפתור את בעיית קריש דם שגורם לאיסכמיה, עלולים להגדיל את הסיכון לדימום מוחי. התמרה מוחית היא תופעה שבה כלי דם שנחלשו בעקבות שבץ איסכמי מתבקעים וגורמים לדימום. התמרה מוחית יכולה להתרחש גם ללא נוגדי קרישה, אך הטיפול בנוגדי קרישה עלול להגדיל את הסיכון.

מסיבות שכמעט ואינן מובנות, היריון מגדיל את הסיכון לדימום מוחי. שבץ מוחי מתרחש אצל נשים שזה עתה ילדו בשכיחות גבוהה יחסית לאנשים בני גילן. שבץ איסכמי נפוץ יותר משבץ דימומי בכלל האוכלוסייה. באופן כללי, צעירים סובלים פחות ממקרי שבץ, אולם אותם צעירים שחווים שבץ נוטים לסבול יותר דווקא משבץ דימומי, ופחות משבץ איסכמי.

תסמינים של דימום מוחי
לשבץ מוחי מתלווה בדרך כלל כאב ראש פתאומי וחזק, והוא מהווה בּוֹחָן טוב לקיום השבץ אם הוא מלווה בצוואר נוקשה, כאב בפנים, כאב בין העיניים, הקאות, או שינויים במצב ההכרה. סימנים אחרים מצביעים על לחץ תוך-גולגולתי מוגבר, הנגרם מנפיחות או מהתאספות של דם. סימנים אלו כוללים לחץ דם מוגבר, אישונים לא-שווים, במיוחד כאשר אישון אחד מורחב ואינו מגיב לאור, הפרעות בראייה, ועוויתות הנובעות מהפרעה בפעילות החשמלית של המוח.

טיפול
עקב סכנת חיים, דימום מוחי דורש הערכה והתערבות נוירוכירורגית מיידית. מנתחי מוח משתמשים במבחנים מתמחים עבור חולים עם דימום מוחי, כגון מדד האנט והס שיכול לסייע בקביעת הטיפול המתאים.

מספר דרכי טיפול ננקטות כדי להגן על המוח מפגיעה נוספת במצב זה:

פיקוח על רמת הסוכר בדם (למניעת מצב של יתר סוכר או חוסר סוכר בדם).
בקרת לחץ הדם.
בקרת אחוז החמצן בדם (כדי למנוע מצב של חוסר חמצן בדם).
בקרת נפח הדם (כדי למנוע תנודות פתאומיות בלחץ הדם).
השגחה מתמדת על רמת ההכרה (לרוב באמצעות שימוש במדד גלאזגו לתרדמת).
התערבות מיידית במקרה שיש סיבוכים כתוצאה מהדימום במוח.
מיפוי עורקי המוח עשוי לסייע בקביעת סיבת הדימום, כיוון שבאמצעות ניתוח ניתן לתקן דימום שנגרם ממספר סיבות, ואף להפחית את הסיכון לדימום עתידי.

כמובן נציין שישנם עוד סוגים רבים של שבץ מוחי אך כאן בחדשות משו הבאנו את הסוג הנפוץ ביותר.

(אבי כהן – מתוך אתר ויקיפדיה)