חדשות משו חדשות ועידכונים בארץ ובעולם
(מאת: הרב אליעזר מגן)
שבחים רבים משבחת התורה את ארץ ישראל מבחינה כלכלית וגשמית, ובהזכירה את מעלותיה חוזרת התורה שוב ושוב על המילה *’ארץ’* :
“כִּי ה’ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל *אֶרֶץ* טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: *אֶרֶץ* חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן *אֶרֶץ* זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: *אֶרֶץ* אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ *אֶרֶץ* אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ עַל *הָאָרֶץ* הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ”: (פרק ח, ז-י)
אין ספק שהחזרה על המילה ‘ארץ’ באה להראות את החשיבות של ארץ ישראל, וכל הזכרה נוספת של ‘ארץ’ באה ללמד על מעלה נוספת שיש בה, ואם כן מה באה ללמד הכפילות?
הגמרא בברכות מא: לומדת מהכפילות של ‘ארץ’ את סדר קדימות הברכות בפירות שבעת המינים “כל המוקדם בפסוק זה (למילה ‘ארץ’) קודם לברכה”.
אלא שהגמרא מיישבת את הכפילות בפסוק ‘ארץ חטה ושעורה’ אך לא את הכפילויות שבשאר הפסוקים.
*במדרש* (ספרי עקב פיסקא לט) מובא טעם אחר *המיישב את כל הכפילויות:* “רשב”י אומר, שתים עשר ארצות נתנו *כנגד שנים עשר שבטי ישראל* , ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה. ואלו הם: כי *הארץ* אשר אתה בא שמה לרשתה (יא, י), *והארץ* אשר אתם עברים שמה לרשתה *ארץ* הרים ובקעות (יא, יא), *ארץ* אשר ה’ אלהיך דורש אותה (יא, יב), כי ה’ אלהיך מביאך אל *ארץ* טובה ארץ נחלי מים, *ארץ* חטה ושעורה, *ארץ* זית שמן ודבש, *ארץ* אשר לא במסכנות, *ארץ* אשר אבניה ברזל, על *הארץ* הטובה אשר נתן לך (ח, ז-י), *ארץ* זבת חלב ודבש (יא, ט), הרי שתים עשר ארצות נתנו כנגד שנים עשר שבטי ישראל ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה, ולא טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה”.
המדרש מוצא קשר בין שנים עשר הפעמים בהם מוזכרת המילה ‘ארץ’ בשבחיה של הארץ, לבין שנים עשר השבטים, ללמדנו שלכל נחלת שבט יש טעם שונה לפירות, ומשום כך חזרה התורה י”ב פעמים על המילה ‘ארץ’ להדגיש את המעלה של הארץ.
ויש להבין מהו עניינו של השינוי בטעם הפירות משבט לשבט?
ועוד קשה על המדרש, הרי חלק מהפסוקים מדברים על דברים שאינם קשורים כלל *לפירות ולאכילה,* אלא *למשאבים* – ‘אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת’, ואיך למד המדרש מהכפילות של ‘ארץ’ את השוני בטעם הפירות?!
ונראה לבאר שלכל שבט ושבט יש את התפקיד שלו בתוך כלל ישראל, ובהתאם לתפקידו יש לכל שבט את עבודת ה’ המיוחדת לו, וכפי שידוע בשם האריז”ל שלכל שבט יש ‘שביל’ מיוחד ברקיע דרכו עוברת התפילה של אותו שבט.
השפע הגשמי והשפע הרוחני בארץ ישראל מגיעים ישירות מהקב”ה, בניגוד לשאר ארצות העולם שמקבלים ע”י שליח, והוא מה שכתוב ‘ארץ אשר עיני ה’ אלקיך בה’.
וכן מובא בתענית (י.) “ארץ ישראל *משקה אותה הקב”ה בעצמו*, וכל העולם כולו על ידי שליח”.
גם התפילות בארץ ישראל עולות ישירות לקב”ה בניגוד לשאר העולם שהתפילות עולות דרך שר, וכפי שכתב הצל”ח (דרוש מא) “הנה התפלות שבחו”ל מקבל מהם השפע גם השר (של אותה אומה), כי דרך גבולו היא עוברת, *אבל על ארץ ישראל אין שום שר, והתפלה כולה כליל.*
לפי דברים אלו ניתן לבאר את המדרש. מכיוון שלכל שבט יש את עבודת ה’ המיוחדת לו, כך גם השפע יורד לכל שבט באופן שונה- כפי עבודת ה’ שלו וכפי תפקידו ותרומתו לכלל ישראל, והדבר ניכר בטעמם של הפירות. וזה מה שאומר המדרש “ולא שוו טעם פירות שבטו של זה לטעם פירות שבטו של זה” – *אין הכוונה להדגיש את חשיבות טעם הפירות* , ולעשות ‘תחרות טעמים’ בין העגבניות ושאר הפירות של השבטים, אלא ללמדנו שטעם הפירות והשפע בארץ ישראל הוא *נגזרת ותוצאה* של עבודת ה’ של כל שבט ושבט, ומאחר שעבודת ה’ של כל שבט שונה, לכן גם השפע בכל שבט שונה מחברו. ומשום כך לומד המדרש גם מפסוקים המדברים על משאבים ואינם מדברים על ‘אכילת פירות’.
ונסיים בדברים האברבנאל בפרשתנו: “אל תחשוב בלבבך ותאמר ולמה לא נתן אותם הטובות זה ארבעים שנה שקבלנו התורה ושמרנו את מצותיה. כי דעו נא וראו כי הברכות ההן תלויות בארץ. ולכן לא היה אפשר שתזכו אליהן בהיותכם במדבר”.
